פרשת השבוע "וילך"

שבת שלום ומבורכת⭐️

פרשתינו השבוע, המאוד קצרה, ״וילך״ ממשיכה את את רוח ספר דברים באותה נשימה.

שני פרקי הפרשה מכילים סודות קיומיות אשר המפתח להם ניתן כאן.

״ויכתוב משה את התורה ה ז א ת ויתנה אל הכהנים בני לוי… במועד שנת השמיטה בחג סוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני אדוני אלוהיך, במקום אשר יבחר תקרא את התורה ה ז א ת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ילמדו ויראו … ושמרו לעשות את כל דברי התורה ה ז א ת״.

ללא ניתוח מעמיק, כפשוטו אנו קוראים שמשה כותב את התורה שוב. ואותה הוא מצווה להנחיל באמצעות הכהנים לכל העם במעמד הקהל ( אליו אנו מתקרבים-חג סוכות).

כל ספר דברים הוא אם כך התוויה של דרך, אורח חיים, הנהגה לעם כולו הבא אל הארץ, והכלל הוא שהציווים והמעשים הם חובת כל מי שיגור בארץ. ״וגרך אשר בשעריך״, אין כאן אבחנה של צבע והגדרה אתנטית, אבל כל מי שגר בארץ לו ניתנה התורה ה ז א ת ועל כולם לקיימה בפירוש. ועל כולם היא חלה הארץ היא זאת, אם כך, שמגדירה את התורה.

והפצתה נעשית ממקום אחד - בית המקדש.

והשליחים הממונים על העברת ידע התורה הם הכהנים.

ומה קרה לנו מאז? אנו חווים ויודעים אף אחד לא במשימתו, הכהנים סרחו מהר מאוד עוד בטרם הוקם המקדש. מלאכת ״הקהל״ הוטלה על המלך עם בניית המקדש.

העם היושב בארץ המובטחת שוכח את הבטחתו ונוהג בגרים הגרים בשעריו כסרח עודף ולא כאנשים הראויים למצוות שניתנו להם מכורח היותם בני הארץ גם.

התורה שמשה כותב כאן ומוסר הפעם, היא אינה התורה שירדה מסיני, התורה שירדה מסיני היתה לעולם כולו לכל בני מרון. התורה שניתנה ממדבר סיני היא תורת חיים לאילו החיים במתחם האנרגטי המקודש- הנקרא ארץ ישראל.

ואם הדברים אינם עובדים זאת כי העם ״עזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו״.

אז, ברוח הנבואה ומתוך ההכרות עם העם הזה אומר משה “כי ידעתי אחרי מותי, כי השחת תשחיתון, וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם״.

חייבת אני להודות ,שתמוהה בעיני עד למאוד, הדבקות של משה והאלוה בעם הזה. אשר פעם אחר פעם לא עומד בברית הנכרתת על האלוהות ולא מקיים אותה.

כאן המקום לתת כבוד רב לדברים הנסתרים מן העין ומן הידיעה. המשימה הנגזרת על העם טרם הושלמה ואלוהות טרם הסירה אחריות מן העם הזה. ואם זה נמשך כך, סוכרת אני את פי.

יחד עם זאת, נשים לב למפתח סודי הניתן כאן ואולי רצוי להשתמש במפתח זה 🗝 והיא שירת ״האזינו״ (הפרשה הבאה ) ועליה נרחיב בשבוע הבא.

מה כן נוכל להפיק מכאן להתפתחותינו?

אנו נפרדים כאן ממשה וגם הוא נפרד מאיתנו,

לא לפני שהוא ממנה מנהיג ראוי תחתיו, לא לפני שהוא נותן את "התורה הזאת״ ולפני לפני שהוא משאיר בידי העם מפתח סודי ביותר להמשך שרידותו. למרות ואף על הקשיים, הקש והגבבה שאכל משה מהעם הזה, חשוב לו טרם לכתו לצייד אותם בכלים ראויים להמשכו.

ואנחנו?

אנו צומחים ומתפתחים מול אבידות הכרחיות ופרידות מתמשכות.

כל חיינו הם שרשרת אחת של אבידות ופרידו (מרחם, מטבור, משד, ממוצץ, משמיכה, מחברים בגן, ביהס, מסבים וסבתות, מהורים, ממסגרות, מחברים, ממערכות יחסים זוגיות ועוד) כל אלה מותירים אותנו תמיד מופתעים, חסרי אונים ופעמים רבות חסרי יכולת להתשקם.

כאן, בא משה והמנהיג שבו אומר לנו: אם אני מת- כולכם תמותו! אין להמלט מזה! אך הדרך והבחירה היא זאת שתעשה את חייכם מלאי תוכן ומשמעות.

המנהיג שהוא מסתכל למוות בעיניים ללא מורא, ויודע את מה שהוא צריך לעשות לפני לכתו.

ואנחנו היודעים שיש יום והוא אינו ידוע לנו.

מה אנו עושים לקראתו?

מתכתשים בנינו

זועמים

מתקטנים

מתחשבנים

פנקסנים

ביקורתיים

רכלנים

קנאים

משוכנעים שצדקת מעשינו היא הצדק האלוהי.

היכן ההנהגה הפנימית שבנו מתערבת לומר: די.

לא זו הדרך.

אין בה תועלת והתעלות.

מה יצא לי מזה..

הבה ונבחר אחרת.

מתי נלמד את עצמנו לחיות עם הפרידות בשלום ולראות בם אינטגרל של החיים?

למשל : מי מאתנו עשה צוואה?

מי מאיתנו נכנס למערכת יחסים שניה ויותר מתוך אחריות ועשה הסכם ממון?

מי מאתנו חשב כמשה על ההמשך ולא רק על עצמו העומד על סיפו של הר נבו?

האמת היא, שככל שהתורה עומדת להחתם דמותו של משה נחתמת בבשרי להבין שאני מבקשת בשנה הזאת כמו בשנים הבאות שיבואו עלינו לטובה- להיות משה.

להנהיג את ההוויה שלי כמו את עתידי, באחריות ובתבונה.

ואכן, בשבת שלפני יום הכיפורים אברככם בתשומת הלב אליכם, אל עצמכם, אל הנהגתכם את חייכם מתוך אהבה וכבוד ושלום אל מי שאתם.

כל חותמת שתתנו בבשרכם ובבשר נפשכם תטביע בכם שמחה ואהבה לאין קץ.

ואתם חיים כולכם היום.

חתימה טובה ושנה כזאת בעקבותיה.

באהבתי הרבה אליכם ♥️

נורית חסון לוי.